פיקדון: מה זה?

פיקדון בנקאי הוא הפקדת כסף בבנק לתקופה מוגדרת תמורת ריבית קבועה או משתנה, כאשר הכסף מוחזר עם הריבית בתום התקופה או בתחנות יציאה שנקבעו מראש.

פיקדון הוא הלוואה שהלקוח נותן לבנק. הבנק מתחייב להחזיר את הקרן בתוספת ריבית בתנאים שנקבעו: פיקדון שקלי בריבית קבועה, פיקדון בריבית משתנה הנגזרת מהפריים, פיקדון צמוד מדד או פיקדון במטבע חוץ. התקופות נעות מיום אחד ועד שנים, ופיקדונות רבים כוללים תחנות יציאה שבהן ניתן למשוך ללא קנס. משיכה שלא בתחנה כרוכה בדרך כלל באובדן חלק מהריבית. פיקדון לתקופה ארוכה ללא תחנות יציאה מציע בדרך כלל ריבית גבוהה יותר מפיקדון נזיל, משום שהבנק יכול להסתמך על הכסף לתקופה ידועה מראש.

כללי הבנקאות בנושא גילוי נאות מחייבים את הבנק להציג את הריבית הנומינלית והמתואמת, את מועדי תשלום הריבית ואת תנאי המשיכה. ריבית על פיקדון שקלי מחושבת לרוב על בסיס יומי ומשולמת בתום התקופה. על פיקדון של 100,000 שקלים לשנה בריבית שנתית של 4 אחוזים, הריבית ברוטו היא 4,000 שקלים. משקיע המשווה בין פיקדונות בבנקים שונים בוחן את הריבית המתואמת לתקופה זהה ואת תנאי המשיכה, שכן ריבית גבוהה עם קנס יציאה גבוה וריבית נמוכה עם נזילות מלאה הם שני מוצרים שונים שאינם ניתנים להשוואה לפי הריבית בלבד.

סעיף 125ג לפקודת מס הכנסה קובע מס בשיעור 15 אחוזים על ריבית מפיקדון שקלי לא צמוד, המחושב על הריבית הנומינלית, ומס בשיעור 25 אחוזים על הריבית הריאלית בפיקדון צמוד. המס מנוכה במקור על ידי הבנק, ולכן על 4,000 שקלים ריבית מתקבלים 3,400 שקלים נטו. פיקדונות בבנקים בישראל אינם מבוטחים בביטוח פיקדונות סטטוטורי, והפיקוח על הבנקים משמש כמנגנון ההגנה. פיקדון בבנק בישראל נחשב בטוח בשל ההון והפיקוח, אך אינו מובטח בחוק, ואילו הפיקוח על הבנקים מפרסם מדי תקופה השוואת ריביות על פיקדונות בין הבנקים.

מקור חוקי / רגולטורי: כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992; פקודת מס הכנסה, סעיף 125ג

מדריכים בנושא הלוואות · כל המונחים