טאבו: מה זה?

טאבו הוא הכינוי ללשכת רישום המקרקעין, הגוף הממשלתי שמנהל את פנקסי הזכויות במקרקעין בישראל, שבהם נרשמות בעלות, חכירה, משכנתאות, הערות אזהרה ועיקולים.

המונח טאבו מקורו בשם הרשות העות'מאנית לרישום קרקעות, והוא משמש עד היום ככינוי ללשכות רישום המקרקעין הפועלות במשרד המשפטים מכוח חוק המקרקעין. הפנקסים מנוהלים לפי גושים וחלקות, ובבתים משותפים גם לפי תת-חלקות, וכל רישום בהם הוא ראיה חותכת לתוכנו לפי סעיף 125 לחוק, למעט במקרים שהחוק קובע. רישום בטאבו הוא ראיה מכרעת לזכויות, ומי שרוכש נכס בהסתמך על הרישום בתום לב ובתמורה מוגן לפי סעיף 10 לחוק, גם אם הרישום היה שגוי.

עסקה במקרקעין, כמו מכר, חכירה או משכנתא, מסתיימת רק ברישומה בפנקסים לפי סעיף 7 לחוק המקרקעין. עד לרישום, לרוכש יש התחייבות חוזית בלבד, שניתן להגן עליה בהערת אזהרה. הרישום מתבצע על ידי הצדדים או עורכי דינם בהגשת שטרי עסקה, אישורי מסים, אישור עירייה על היעדר חובות ואגרה, והלשכה בודקת את המסמכים ורושמת את השינוי. משך הזמן בין החתימה לרישום תלוי במהירות קבלת האישורים, ובתקופה זו זכויות הרוכש מוגנות בהערת אזהרה ולא ברישום עצמו.

לא כל המקרקעין בישראל רשומים בטאבו: חלק מקרקעות המדינה מנוהלות ברשות מקרקעי ישראל, ובניינים חדשים נרשמים כבית משותף רק לאחר השלמת הליך פרצלציה ורישום, שעשוי להימשך שנים. בתקופת הביניים, הזכויות מנוהלות אצל החברה המשכנת או ברמ"י, והבטוחה לרוכש היא משכון ברשם המשכונות במקום הערת אזהרה. רוכש דירה בבניין שטרם נרשם כבית משותף בודק את מצב הרישום אצל החברה המשכנת או ברמ"י, ואת ההתחייבות החוזית של הקבלן להשלים את הרישום.

מקור חוקי / רגולטורי: חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיפים 7 ו-125

מדריכים בנושא מקרקעין · כל המונחים